אני כותבת כאן בתור מישהי שלובשת מה שבא לה בלי קשר למשקל, לא מגלחת בבית שחי מעל עשור ומסתובבת עם גופיות בפומבי.
למרות שזו המחמאה הכי גדולה שאני מקבלת בהקשר הזה, זה לא דבר אמיץ לעשות. אני פשוט מתקיימת בגוף שלי, שחלק מהטבע שלו זה לגדל שיער, גם אם החברה שלנו החליטה שזה נכון להוריד אותו.
אז איך אני מתמודדת עם כל אינסוף התגובות הרעות שמגיעות אליי לרשתות?
(אם אתם צופים במובייל- תגדילו את המסך כדי לקרוא)
קל.
זה פשוט לא מעניין אותי 🙂
זה אפשרי, אם מוכנים להפנים כמה דברים:
- החברה שמחליטה איך אנחנו צריכים להיראות היא לא קדושה, אלא נטו כמה אנשים שרצו לעשות עלינו כסף והתפתחו לתעשיות ענק של מיליארדים.
- כל טענות הנגד שזה לא היגייני, אסתטי וכו' לא הגיונית ולא יכולות להיות בשום עולם, כל דבר שאנחנו נולדים איתו (טבעי, שאינו מחלה) בעל תפקיד בגוף שלנו ולא יכול לפגוע בנו. טענות הנגד האלו נובעות מהפחד להיות שונה מהחברה.
- אני יודעת איך זה להיות שטופת מוח, הייתי שם ואני לא מעוניינת להיות שם יותר. אני גם שמחה להקיף את עצמי באנשים כמוני, שלא בהכרח עושים את אותן בחירות (כמו הבחירה לא לגלח) – אלא מודעים לכך שזו שטיפת מוח ולכן לא מפריע להם כשאנשים אחרים בוחרים אחרת.
- בקושי אכפת לי מה אחרים חושבים עליי כשמדובר באנשים מתורבתים, אז איך אפשר להיעלב מאנשים שכותבים תגובות כאלו? לא רלוונטי 😉
בכנות,
זה הפילטור הכי טוב שיש לאנשים.
על אחת כמה וכמה בני זוג.
כשהייתי במשקל גבוה יותר והתחלתי לאמץ את גישת הבודי פוזיטיב מתוך אותה הבנה – שלא הגיוני שהחברה תחליט למי מגיע להיות אהוב ולמי לא, הבנתי שאני רוצה לקבל את עצמי בדיוק כמו שאני ולכן אני מעוניינת בבן זוג שיקבל אותי בדיוק כמו שאני. רציתי בן זוג שתהיה לו הבנה דומה, שלא יעניין אותו מה החברה החליטה, או לפחות יעניין עד רמה מסוימת ולא לחלוטין. אחד שלא חושב שצריך להקריב את כל הבריאות הנפשית והפיזית כדי להתאים את עצמנו לחברה. אחד שרואה את היופי הקיים מעבר לאידיאל שנקבע ע"י מי שמרוויח עלינו. ראיתי בזה בגרות מסוימת שמשכה אותי.
ונכון, יש דבר כזה שנקרא טעם אישי.
האם יכול להיות שגבר פשוט לא מעוניין בנשים שמנות, או לא מגולחות, כי זה לא הטעם האישי שלו? תיאורטית, כן. בעולם שבו אין אידיאל יופי, ואפשר להימשך לסוגים שונים של אנשים, בלי השפעה חיצונית – זה בהחלט יכול להיות.
אבל בעולם שלנו, שמגיל אפס מפמפמים לנו מה יפה, למי להימשך, מה אמור להיות.. מה הסיכוי שמדובר באמת בטעם אישי שאינו מושפע מהחברה? נמוך עד אפסי.
ולמרות כל זה, גם לי יש רגעים של באסה עם הגוף שלי. זה לא שחור או לבן, אהבה עצמית היא לא יעד – אלא דרך חיים. יש ימים שפחות זורם לי, שאני קצת מתבאסת על הצלוליטיס הסופר טבעי ואנושי ונשי שיש לי על הגוף ובא לי לקבל אותו כל כך עד שלא יהיו יותר ימים כאלה, ואני לגמרי מבינה מאיפה זה מגיע ואיך זה לא אמור להיות ואיך זה מתסכל שהחברה השפיעה עליי לא לאהוב את הצלוליטיס שלי, ואני עדיין אחווה ימים כאלו.
וזה ממש בסדר!
עצם המודעות לזה שזו לא מחשבה שלי, אלא של מישהו שהשתיל אותה בי – זה מה שמקפיץ אותי הלאה, שלב אחרי שלב, בהתפתחות האישית שלי מול דימוי הגוף.
אז אם אסכם את מה שכתבתי עד כה…
המסר המרכזי שאני רוצה להעביר הוא שזה בסדר להיות שונה מהחברה,
זה בסדר להיות שונה מאידיאל היופי,
זה אפשרי להגיע למצב שלא אכפת מה אחרים חושבים,
אבל זה גם בסדר אם עדיין אכפת ואם עדיין לא שם – כי מודעות היא כל ההבדל.
זו חירות שאני מאחלת לכל אחד ואחת.
