טיפול בקהילה הגאה – איך עושים את זה נכון?

להיות מטופלת. להיות להט"בית. להיות גוף בעולם של תבניות.

חשבתי רבות באיזה כובע לכתוב את המאמר הזה. כאשת מקצוע? כמטופלת? כלקוחה? כאישה? כלהט"בית?

אבל בסוף, החלטתי לכתוב מתוך הכאב הפרטי שלי, מתוך מה שבדרך כלל אני לא משתפת עם הסביבה שלי, על השוני הזה הבלתי נראה לעין שהופך התמודדויות שגרתיות (מאתגרות יותר או פחות), ליותר מאתגרות עבורי. אני לא יכולה לכתוב בשם הקהילה כולה, אלא מתוך החוויה האנושית שלי, ומתוך התקווה שלי לפגוש עוד ועוד אנשי מקצוע שמוכנים ורוצים לראות – באמת לראות – את מי שיושבים מולם.

חשוב לציין שגם בתוך הקהילה הגאה אני נחשבת פריווליגית מאוד ויש מי שחוויותיהם.ן מורכבות ומאתגרות הרבה יותר.

רק על עצמי לספר ידעתי, אז נתחיל איפשהו באמצע, ומשם אני מאמינה שנוכל לפתוח פתח להבנה גדולה יותר עבור כמה שיותר קבוצות בתוך הקהילה ובכלל –  עבור כמה שיותר א.נשים.

בעלת המקצוע הראשונה שכתבתי עליה היא רופאת נשים, כי זה הדבר הראשון שקפץ לי לראש, אבל בואו נתחיל ממקצוע מעט פחות פולשני וגרפי ונתחיל בטיפול רגשי ואיך זה היה עבורי.

בגיל 24 החלטתי שהגיע הזמן ללכת לטיפול. למה? כי אני עומדת להיות מפורסמת עם סדרת הרשת שהתחלתי ליצור וזה יאתגר אותי נפשית, וגם לכל המפורסמים יש מטפל או מטפלת וזה מגניב.

זה כמובן מה שסיפרתי לעצמי. אבל האמת (שאני יודעת היום) שהייתי עטופה בכל כך הרבה בושה.

למה אני לא כמו כולם?
למה מעולם לא הייתי בזוגיות?
למה אני לא רוצה לצאת לדייטים?
למה אין לי באמת חברות טובות?
למה הכל הולך לי קשה בחיים?

בטיפול הראשון סיפרתי בלי למצמץ על הבחורה שהייתי איתה בתיכון. בלי בושה. נראלי… אני מיד מוסיפה ש”זה היה מזמן” ושמאז אני לא בקטע של זוגיות.

ולמה בעצם?

כי כבר שם, בטיפול ההוא, הייתה תחושת ריחוק שלא הצלחתי לקרוא לה בשם. משהו עדין, סמוי, אבל נוכח. התחושה שמישהו מחכה שאשתנה. שהמשיכה שלי לנשים היא תולדה של פגיעה, ושתהליך ההחלמה כרוך בלרצות “גם גברים”.

זה לא היה משהו שהיא אמרה, ולקח לי הרבה זמן להבין שזה מקור החרדה שהייתה לי בכל תחילת טיפול שהקפיאה אותי והעבירה אותי למצב ניתוק שהיה מאתגר מאוד לצאת ממנו.

כשיצאתי מהארון בפני המשפחה שלי, לא ידעתי איך לקרוא לזה. קראתי לזה “שיחות”, סיפרתי להם  ש”פעם הייתי עם מישהי” וש”אני לא בטוחה למי אני נמשכת”.

סיפרתי בטיפול על ה"שיחות", והיא – במקום להאיר לי שמדובר בשיחות מאתגרות של יציאה מהארון –  השאירה את זה באפלה. לא עודדה, לא חיזקה, לא הסבירה לי כמה אמיצה הייתי.

לא אמרה – את תתמודדי עם זה שוב ושוב. For the rest of your life. אבל החלק הקשה מאחורייך.

לא אמרה – עשית משהו בריא.

זה נשאר נטול שם, חלק מרצף האירועים בחיי, כשבעצם זו הייתה נקודת מפנה ענקית בחיי. ממנה התחלתי לחיות באמת, לאפשר לעצמי להיות מי שאני, בחופשיות.

מה זה "בתולה" בעצם?

כל ביקור אצל גניקולוגית מתחיל אצלי הרבה לפני שאני מתיישבת על הכיסא המרופד (אזהרת ספויילר- מעולם לא עברתי בדיקה וגינלית ומעולם לא ישבתי על אותו כסא). הוא מתחיל כשאני רק חושבת שאולי הגיע הזמן להיבדק, וכבר אז עולה בי אי שקט. הלב שלי דופק מהר יותר, השרירים נמתחים ואני ממתינה בחרדה לפני התור "המיוחל" כשמסביבי לרוב נוכחות נשים בהריון מתקדם יותר או פחות.

אבל האמת? זה התחיל הרבה לפני. שנים לפני.

זה מתחיל כשאני בתיכון, יושבת עם חברות שמספרות בלחש שהן הולכות לרופאה כדי לקבל אמצעי מניעה. אני מהנהנת, צוחקת, מקשיבה – אבל שומרת את הסוד שלי בפנים.

“לי זה לא רלוונטי” אני חושבת בשקט. “לי יש את אמצעי המניעה הכי טוב – 100% ביטחון שלא יהיה הריון. כי אני שוכבת עם בחורה.”

אז אני דוחה את הביקור הזה שכולן עושות כי בשבילי? זה ממש לא רלוונטי.

ומה עם מחלות מין?

מה עם הפפילומה?

שאלות שאין להן תשובה..

אז אני מגיעה לרופאה, והלב שלי מתכווץ כשאני שומעת את השאלה:

“את בתולה?”

"כן." אני עונה.

כמובן שאמא לצידי מהנהנת, אבל בראשי ממשיכה השיחה.

"אולי לא?"

איפה עובר ה"קו" שבין בתולה ל"לא בתולה"?

מה, לסביות הן בתולות לכל החיים?

איך אפשר לשאול בלי לצאת מהארון?

לא.
אסור שאמא תדע.
לא עכשיו.
זה גם לא רלוונטי.
אני לא עושה עם החברה שלי שום דבר שאני לא יכולה לעשות עם עצמי.
אז אני משאירה את זה ככה.

יעברו שנים ואבקר אצל גניקולוגים וגניקולוגיות שונים, שחלות פולציסטיות כאלה ואחרות, אפילו אקבל אמצעי מניעה כדי "לסדר את המחזור".
תמיד אני מרגישה, מול כל רופא או רופאה, שהשאלות הגנריות שלהם לא מתאימים לחוויית החיים שלי. לא לוקחים בכלל בחשבון שאישה יכולה להיות פעילה מינית גם בלי להיות במיניות עם גברים.

וגם אם השאלות נותנות לי פתח, זה כל כך מפחיד לצאת מהארון מול איש מקצוע זר, שאין לי מושג מה הדעות שלו, עד כמה הוא הומופוב מ-1 ועד אבי מעוז? והאמת? אני ממש לא רוצה לגלות. אז אני מקבלת את ההחלטה להסתיר והאמת – עד עצם היום הזה, אני כמעט בת 30 לא יצאתי מהארון בפני רופא או רופאת נשים.

אחרי כמעט שנתיים אצל אותה מטפלת (רגשית), החלטתי להפסיק את הטיפול. לא ידעתי למה. אבל לאט לאט, אחרי שיחות עם חברות – הבנתי. היא פשוט לא באמת קיבלה אותי ואת המשיכה המשתנה והלא ברורה שלי. היא הייתה בטוחה שמקורה בטראומה, הובילה את כל הטיפול לשם וגרמה לי לחשוב שאני חייבת "לפתור" את הנושא ו"להתגבר" על המשיכה המועטה לגברים וחוסר הרצון שלי לצאת לדייטים איתם.

אחרי שנה בלי טיפול, התחלתי לצרוך תוכן בנושא – פודקאסטים, עמודים ברשתות החברתיות, אפילו הזמנתי ספרים מחו”ל. הייתי צמאה למילים. הכרה. קוהרנטיות. רציתי להבין מה עובר עליי, מי אני, ומה באמת מותר לי בחיים האלה?

למדתי בעזרת חוויות של א.נשים מהקהילה הלהט"בית בעולם שיש כל מיני מילים שיכולות לתאר את מה שאני חווה: א-מיניות, א-רומנטיות, פאנסקסואליות, ביסקסואליות ובעיקר – פולאידיות של משיכה מינית.

היום אני מגדירה את עצמי (מול עצמי) כפאנסקסואלית. אני מרגישה שמגדר לא משחק תפקיד במשיכה שלי וגם – שמשיכה אצלי היא משתנה ודינאמית לאורך החיים – פלואידית. זה בסדר, זה נורמלי וזה מותר. מותר לי לרצות לצאת רק עם נשים. אין חוקים ואני לא חייבת לתת וודאות לאף אחד בחיי. אה, ויש עוד א.נשים כמוני. אני לא לבד.

ועדיין, בכל מפגש מול בעל/ת מקצוע – גניקולוגים, רופאות, מטפלים – אני נאצלת להחליט אם ואיך לצאת מהארון. זה חלק מהותי ממני, אבל זה תמיד מלווה בדופק מהיר. לפעמים גם בזיעה קרה, אפילו בידיים רועדות.

כי אני לא יודעת אם המקום הזה בטוח.

מה יכול לתת לי בטחון?

דגל גאווה קטן על השולחן.

סיכת גאווה על דש הבגד.

מדבקה על הקיר או פלייר שאומר – כאן בטוח לכולם.ן להיות מי שהם.ן עם קשת .

שאלות פתוחות שמפנות מקום לכל האפשרויות, לכמה שיותר חוויות חיים, לכמה שיותר סוגי מיניות, משפחות וקשרים רומנטיים.

למשל – לא “את בתולה?” אלא – “את פעילה מינית או היית בעבר?”

לא “יש לך בן זוג?” אלא – “את בזוגיות?” או “יש מישהי או מישהו שאת אוהבת?”

כשהשאלות פתוחות – הגוף שלי נרגע.

הכתפיים נרפות.

אני נושמת יותר עמוק.

אבל זה נדיר.

האמת? בהקשר של טיפול רגשי, אני מטופלת היום אצל פסיכותרפיסטית להט"בית שמשווקת את עצמה בעיקר לקהילה הגאה. בחרתי בה וחיפשתי מישהי כמוה כי הייתי בטראומה מהטיפול הקודם. רציתי להרגיש בטוחה וזו הייתה בחירה מדהימה ומרפאת.

אני אציין שהטיפול הקודם שעברתי, היה גם מיטיב ועזר לי מאוד. אבל החלק הזה של הבורות וחוסר הקבלה, האמונה המגבילה (והשגויה) שמשיכה מינית היא תוצאה של טראומה בלבד – כרסמה לי חור בנפש ולא אפשרה לי מרחב בטוח להיות מי שאני.

אני כותבת את כל זה כי אני יודעת שרבים מאנשי ונשות המקצוע באמת רוצים להיות פתוחים. באמת רוצים לדעת איך להעניק טיפול טוב לכולם ולכולן – בלי הבדל של מגדר, משיכה, או זהות.

אבל לפעמים פשוט לא יודעים איך.

אם הגעתם עד כאן – כבר עשיתם צעד משמעותי בלנסות להבין את חווית החיים הלהטב"קית ואני ממליצה לעקוב אחריי ואחרי תכנים שמפרטים עוד חוויות חיים של א.נשים להט"בים.

אני ממליצה על הפודקאסטים: "יוצאות" ו"המניפה" בתור התחלה.

שווה להעמיק בחוויות חיים של טרנסים וטרנסיות, של אינטרסקס ושל א-בינארים וגם שלביסקסואלים.יות.

ברייבלי הוא הזדמנות אמיתית ליצור שינוי.

לקדם גישה שמכירה בקיום של כל גוף ונפש – בלי קשר למראה, למין, למשיכה מינית.

זו גישה שלא רק מכבדת – היא מרפאת.

והרבה פעמים, הקהילה הגאה נושאת איתה פצעים כפולים – גם מהעולם וגם ממערכות הבריאות והמדינה.

סומכת עליכם ליצור מרחבים חדשים. כאלה שמזמינים כל אדם להרגיש נוכח, רצוי, מוגן.

בלי שיצטרך להסביר, להסתיר, או לתרגם את עצמו לשפה של אחרים.

שלכם,