בודי ניוטרליטי: הגישה שלא מבקשת מכם לאהוב את הגוף

האם באמת צריך לאהוב את הגוף שלנו כל הזמן?
מה אם המטרה היא בכלל לא לאהוב את הגוף שלנו?

בשנים האחרונות המושג Body Positivity (בודי פוזיטיב) הפך לחלק בלתי נפרד מהשיח על דימוי גוף.
הרעיון שלו חשוב ופשוט: לכל אדם מגיע להרגיש ראוי, ללא קשר למבנה הגוף, למשקל או למראה שלו.
אבל לצד המושג הזה, התחיל לצבור תאוצה מושג נוסף: Body Neutrality (בודי ניוטרליטי).
אני מודה שכאשר שמעתי עליו בפעם הראשונה, הייתה לי תחושה שהוא כמעט סותר את כל מה שחשבתי על אהבה עצמית.
אבל ככל שהעמקתי בו, הבנתי שאולי הוא בכלל לא בא להחליף את הבודי פוזיטיב – אלא להשלים אותו.

מה זה בכלל Body Neutrality?

בניגוד לבודי פוזיטיב, שמעודד אותנו לפתח יחס חיובי כלפי הגוף שלנו, בודי ניוטרליטי מציע גישה אחרת:
אולי אנחנו לא חייבים לחשוב על הגוף שלנו כל כך הרבה.

לא לשאול בכל בוקר:
"האם אני אוהבת את איך שאני נראית היום?"
אלא לשאול:
"מה הגוף שלי מאפשר לי לעשות היום?"

במילים אחרות,
המטרה היא לא לאהוב כל חלק בגוף בכל רגע, אלא להפחית את המקום שהמראה החיצוני תופס בזהות שלנו.

אז האם בודי פוזיטיב כבר לא רלוונטי?

בעיניי, ממש לא.
יש אנשים שמציגים את שתי הגישות כאילו צריך לבחור ביניהן.
אני דווקא חושבת שהן פותרות שתי בעיות שונות,
בודי פוזיטיב עוזר לנו לערער על אמונות שגדלנו עליהן:
שיש גוף "נכון", שמשקל קובע ערך עצמי, שיש רק דרך אחת להיות יפה.
הוא מלמד אותנו לזהות את הביקורת שהפנמנו במשך שנים ולהתחיל להחליף אותה בקבלה ובחמלה.
זו עבודה חשובה.
אבל אחריה מגיע שלב נוסף.

כשהגוף מפסיק להיות מרכז החיים

גם אם אצליח לאהוב את הגוף שלי יותר, אני עדיין עלולה להמשיך לחשוב עליו בלי סוף.
האם הוא נראה טוב?
האם עליתי במשקל?
איך אני נראית בתמונה?
גם מחשבות חיוביות על הגוף הן עדיין מחשבות שסובבות סביב הגוף.
ופה בדיוק נכנס הבודי ניוטרליטי.
הוא מזכיר לנו שלפעמים החופש האמיתי הוא לא לאהוב את הגוף יותר,
אלא פשוט להפסיק להתעסק בו.

אתם לא צריכים לבחור צד

הלוואי שהיינו חיים בעולם שבו המראה החיצוני לא היה משפיע בכלל. אבל אנחנו לא.
אנחנו עדיין גדלים על אידיאלי יופי, מושפעים מפרסומות, מרשתות חברתיות ותגובות שאנחנו מקבלים מהסביבה.
מעבר לזה, המראה החיצוני הוא חלק מהחוויה האנושית. אנחנו יצורים חברתיים. אנחנו קולטים מראה, מגיבים אליו, נמשכים אליו, מבטאים את עצמנו דרכו. לכן המטרה היא לא להעמיד פנים שהוא לא משנה בכלל, אלא להחזיר אותו לפרופורציות.

הבעיה מתחילה כשהמראה הופך למדד לערך שלנו.

לכן, בעיניי, בודי פוזיטיב עדיין חיוני. הוא עוזר לנו לרפא את מערכת היחסים שלנו עם הגוף ולהשתחרר מהאמונות המזיקות שספגנו לאורך השנים.

אבל במקביל, אני רוצה להציע את בודי ניוטרליטי כתרגול משלים.
להזכיר לעצמי שהגוף שלי הוא חלק ממני – לא כל מי שאני.
שגם בימים שבהם אני לא אוהבת את מה שאני רואה במראה, עדיין יש לי חיים לחיות, אנשים לאהוב, עבודה לעשות, מקומות להיות בהם וחוויות לצבור.

שנסכם?

אתם לא חייבים להביט במראה בכל בוקר ולשיר שירי הלל לכל קמט או סימן מתיחה אם זה מרגיש לכם מזויף. מותר לכם פשוט לחיות בתוך הגוף שלכם, להודות לו על כך שהוא מחזיק אתכם בחיים, ולזכור שהערך שלכם בעולם הזה גדול בהרבה מסך כל החלקים החיצוניים שלכם.
בסופו של דבר, המטרה של שתי הגישות היא אחת: לשחרר אותנו מהסבל שהתעשייה והחברה מייצרות סביב הגוף שלנו.
בודי פוזיטיב מלמד אותנו להסתכל על הגוף שלנו בעיניים טובות יותר,
ובודי ניוטרליטי מזכיר לנו שלא חייבים להסתכל עליו כל הזמן.

אולי דווקא השילוב בין השניים הוא מה שמאפשר לנו לבנות מערכת יחסים בריאה יותר עם עצמנו.

תודה שקראתם

באהבה רבה,