האם גברים בכלל מתעסקים בדימוי גוף? ואם כן, למה כמעט אף אחד לא מדבר על זה?
המאמר הזה מוקדש לכל הגברים באשר הם, ולנשים שרוצות להבין יותר את המין השני ולהעמיק את החיבור.
גברים מסתכלים במראה. הם משווים, סופרים קלוריות, מתביישים להוריד חולצה בים, מוותרים על בריכה, מסתירים בטן בחולצה רחבה, ועושים עוד סט ועוד סט עד שהכל כואב. הם פשוט עושים את זה בשקט, כי מגיל צעיר מאוד למדנו שלדבר על זה זה "לא גברי".
"תהיה גבר": השיעור הראשון שאף אחד לא בחר ללמוד
זה מתחיל הרבה לפני חדר הכושר. זה מתחיל בגן.
"בנים לא בוכים." "אל תהיה ילדה." משפטים קטנים, שלפעמים אף נאמרים בחיוך ובאהבה, מלמדים ילד קטן שיעור גדול: הערך שלך נמדד בכמה אתה חזק, כמה אתה לא צריך אף אחד, וכמה טוב אתה מסתיר את מה שכואב.
בואו נעשה רשימה קצרה של מה שבן ממוצע קולט עד גיל 16:
- גבר הוא חזק. גוף גדול, כתפיים רחבות, קוביות בבטן. גבר רזה מדי הוא "קיסם".
- גבר הוא גבוה. מספיק לפתוח אפליקציית היכרויות כדי לראות כמה פעמים כתוב שם "מתחת ל־1.80 אל תטרח".
- גבר לא מתלונן. כאב? תתגבר. עצוב? תשתה בירה.
- גבר מצליח. קריירה, כסף, רכב, בית. גבר שאיבד עבודה או מתקשה כלכלית מרגיש פתאום "פחות גבר", כאילו הערך שלו נמדד בתלוש המשכורת.
- גבר מגן, מפרנס ומחזיק. הוא סוחב את השקיות, משלם בדייט ומציע נישואים. אין לו מקום להיות זה שצריך שיחזיקו אותו.
- גבר "מספק". במיטה הוא אמור להיות תמיד מוכן, תמיד בשליטה ותמיד מרשים. כל רגע של חוסר ביטחון שם מרגיש כמו כישלון של הגבריות כולה.
שימו לב שרק חלק מהרשימה הזו קשור בכלל לגוף. אצל גברים, דימוי הגוף הוא חלק מדימוי עצמי שלם: גוף, כסף, מעמד, מיניות. וכשאחד מהם נסדק, נדמה שכל הגבריות נסדקת איתו. לכן דימוי גוף חיובי אצל גברים הוא לא רק לאהוב את מה שרואים במראה, אלא להרגיש ראוי בכל היבטי החיים, בלי קשר לאורח החיים שמקיים.
ואם חשבתם שזה רק מה שאומרים, תסתכלו על מה שנותנים לבנים לשחק בו. חוקרים מהרווארד מדדו בסוף שנות ה־90 את הצעצועים של ג'י.איי. ג'ו (דמויות של חיילים) לאורך השנים ומצאו שהן "התנפחו" בהדרגה. הגרסה של אמצע שנות ה־90, אם הייתה בגודל של אדם אמיתי, הייתה עם היקף זרוע של כמעט 70 ס"מ, כמעט כמו היקף המותניים שלה. אף מפתח גוף בהיסטוריה לא הגיע לזה, ואף אחד לא יגיע. וזו הבובה שאיתה ילד בן שש לומד איך נראה גיבור.
אז כמה זה באמת? המספרים ששוברים את השתיקה
בסקר רחב של ארגון בריאות הנפש הבריטי (Mental Health Foundation), שבו השתתפו יותר מ־2,100 גברים, נמצא ש־28% מהגברים חוו חרדה בגלל דימוי הגוף שלהם. אחד מכל חמישה סיפר שבשנה האחרונה התלבש בצורה שמסתירה את הגוף או חלקים ממנו. ו־11%, יותר מאחד מכל עשרה, סיפרו שחוו מחשבות אובדניות בגלל דימוי הגוף.
ועוד נקודה קטנה מהבית. ישראל הייתה מהמדינות הראשונות בעולם שחוקקו את מה שמכונה "חוק הפוטושופ" (חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, 2012). רבים בטוחים שהחוק מחייב לסמן כל פרסומת שעברה עריכה, אבל זה לא מה שכתוב בו. זה הנוסח:
"פרסומאי המפיק פרסומת המציגה דמות של אדם, שלגביה נעשה שימוש בעריכה גרפית, לרבות בתוכנת מחשב, לשם הצרת היקפי הגוף, יכלול בפרסומת הבהרה כי בהכנתה נעשה שימוש בעריכה גרפית לשם הצרת היקפי גוף."
כלומר, חובת הסימון חלה רק כשהגוף הוצר. זה צעד חשוב, אבל שימו לב מה נשאר בחוץ: קוביות שנוספו בעריכה, כתפיים שהורחבו, זרועות שנופחו. את כל אלה החוק לא מחייב לסמן. הוא נבנה סביב אידיאל הרזון, ואידיאל השרירים כמעט לא נכנס לשיח.
גם להם זה קורה: סיפורים מהמסך הגדול ומלוח המודעות
ג'ונה היל והחולצה שלא ירדה
ג'ונה היל, שחקן מועמד לאוסקר ("סופרבאד", "הזאב מוול סטריט"), גדל מול עיני הציבור. במשך שנים עיתונאים ומראיינים צחקו על המשקל שלו, וזה היה נראה לכולם לגיטימי לגמרי. הוא בכל זאת קומיקאי, לא?
בפברואר 2021 צילמו אותו פפראצי גולש בים ומחליף בגדים. במקום להתחבא, הוא העלה את הכתבה לאינסטגרם שלו וכתב שהוא כנראה לא הוריד חולצה בבריכה עד אמצע שנות ה־30 שלו, אפילו לא מול משפחה וחברים. הוא הסביר שחוסר הביטחון מהילדות שלו רק החמיר בגלל שנים של לעג פומבי על הגוף שלו, ושרק עכשיו, בגיל 37, הוא סוף סוף אוהב ומקבל את עצמו. ואז הוא הקדיש את הפוסט לילדים שלא מורידים חולצה בבריכה.
כמה חודשים אחר כך הוא ביקש מהעוקבים שלו בקשה פשוטה: לא להגיב על הגוף שלו, לא לטובה ולא לרעה. כי גם "וואו, ירדת במשקל!" זו הערה על הגוף. והוא אמר בפשטות שזה לא עוזר ולא מרגיש טוב.
ילד מלא שהפך לכוכב, ועדיין לא העז להוריד חולצה עד אמצע שנות ה־30 שלו. אם זה קרה לו, תחשבו כמה גברים סביבכם מרגישים אותו הדבר.
קומייל נאנג'יאני והקוביות שנעלמו
בצד השני של הסקאלה נמצא קומייל נאנג'יאני, קומיקאי שהתאמן במשך שנה כדי לגלם גיבור־על בסרט של מארוול, "הנצחיים". בדצמבר 2019 הוא העלה תמונה בלי חולצה, והאינטרנט השתגע. כולם החמיאו. זו בדיוק "ההצלחה" שמבטיחים לגברים.
אבל בראיון למגזין Men's Health הוא סיפר שהתחיל לחוות משהו מדיסמורפיה של הגוף: הוא היה מסתכל במראה, רואה את הקוביות, ובמבט השני הן כאילו נעלמות, ורק הפגמים נשארים. שנה וחצי אחר כך הוא כבר אמר ל־GQ שהוא מרגיש מאוד לא נוח לדבר על הגוף שלו.
זה השיעור הכי חשוב כאן: גם כשמגיעים ל"גוף המושלם", הקול הפנימי לא נעלם, אלא מחפש פגם חדש.
הפרסומת ששברה את האינטרנט
בינואר 2024 קלווין קליין השיקה קמפיין הלבשה תחתונה עם השחקן ג'רמי אלן וייט מהסדרה "הדוב". התמונות התפוצצו ברשתות, ותוך עשרה ימים הפוסט הראשי צבר קרוב ל־1.7 מיליון לייקים. רוב השיח היה "וואו". מעט מאוד אנשים שאלו את השאלה השנייה: מה קורה לבחור בן 17 שגולל את זה בשתיים בלילה?
היו כמה קולות כאלה. חוקר שהתראיין ל־USA Today הזכיר שפרסומות כאלה יוצרות ציפיות לא מציאותיות מהגוף, שגברים, ובמיוחד צעירים, משווים את עצמם אליהן. ושווה לזכור עוד פרט: וייט עצמו סיפר שהגוף הזה נבנה כהכנה לתפקיד של מתאבק מקצועי בסרט. כלומר, זו תוצאה של חודשים של אימונים מקצועיים, תזונה מדויקת וצוות שלם, לפני צילום, תאורה ועריכה. לא "ככה נראה גבר".
איך זה נראה בחיים האמיתיים?
אצל נשים, דימוי גוף שלילי לרוב מדובר במונחים של רזון: דיאטות, משקל, "להוריד עוד שני קילו". אצל גברים זה הרבה פעמים מתחפש למשהו שנראה בריא, ממושמע ואפילו ראוי להערכה.
הנה כמה סימנים שכדאי להכיר:
- חדר הכושר הפך מתחביב לחובה. אימון שהוחמץ מייצר חרדה, אשמה או עצבים. מתאמנים גם עם פציעה, גם כשחולים, גם על חשבון אירוע משפחתי.
- "ביגורקסיה". זה הכינוי העממי למאסל דיסמורפיה: התחושה שאתה תמיד קטן מדי, לא משנה כמה גדלת.
- שליטה מוגזמת באוכל. ספירת חלבונים אובססיבית, פחד מפחמימות, ויתור על ארוחות משותפות כי "זה לא בתפריט".
- תוספים וחומרים. מאבקות חלבון ועד סטרואידים, לפעמים בלי שום ליווי רפואי.
- הימנעות. לא הולכים לים, לא לבריכה, לא למקלחות בחדר הכושר.
- צחוק כמגן. הוא הראשון שעושה בדיחה על הבטן שלו, על הקרחת שלו, על הגובה שלו. ככה אף אחד אחר לא יספיק.
- כעס במקום מילים. כשאין רשות לדבר על מה שכואב, זה יוצא בדרכים אחרות: עצבים קצרים, תוקפנות, או ניתוק שקט מהגוף ומהרגשות, כאילו הם שייכים למישהו אחר.
ואם אתם מזהים את עצמכם או מישהו שאתם אוהבים ברשימה הזו, זה לא אומר בהכרח שיש הפרעה. אבל זה כן אומר שהגוף תופס מקום גדול מדי, וששווה לדבר על זה.
אז איך מתחילים לבנות דימוי גוף חיובי?
אין כאן פתרון קסם, אבל יש כמה צעדים קטנים בדרך לדימוי גוף חיובי, שכל אחד מאיתנו יכול להתחיל בהם כבר היום.
אם אתה גבר שקורא את זה:
- תן לזה שם. "אני לא אוהב את הגוף שלי" זו לא חולשה, זו מודעות. וכל שינוי מתחיל במודעות.
- תבדוק את הפיד. אם כל גלילה מסתיימת בהשוואה, עשה אנפולו לכמה חשבונות. אף אחד לא יקבל על זה התראה, ואתה תרגיש את ההבדל.
- תזוז מתוך כבוד, לא מתוך עונש. אימון שנולד משנאה לגוף הוא מלחמה. אימון שנולד מאכפתיות הוא מתנה.
- תספר למישהו. חבר, בת זוג, בן זוג, אח. ואם זה כבר משתלט, איש מקצוע. אגב, יש גם אנשי מקצוע גברים שמבינים בדיוק את המקום הזה.
אם אתם הורים לבנים:
- תחליפו את "איזה שרירים!" ב"איזה כיף שאתה נהנה לשחק כדורגל". תחמיאו על מה שהגוף עושה, לא על איך שהוא נראה.
- תנו לבכי מקום. בן שמותר לו להרגיש, יגדל לגבר שיודע לבקש עזרה.
- תשימו לב למה שאתם אומרים על הגוף שלכם ליד הילדים. הם לומדים מכם יותר מכל פרסומת.
ולכולנו, הסביבה:
- בואו נאמץ את הכלל של ג'ונה היל: לא מעירים על גוף של אחרים. לא לטובה, לא לרעה.
- בואו נפסיק לצחוק על "כרס של אבא", על קרחות, על גברים נמוכים. אם לא היינו אומרים את זה על אישה, זה לא מתאים להגיד גם עליו.
שנסכם?
דימוי גוף הוא לא "עניין של נשים", וגם לא רק עניין של גוף. הוא עניין של בני אדם. גברים גדלים על מסרים חזקים מאוד: תהיה גדול, תהיה חזק, אל תתלונן, אל תרגיש. והמחיר של המסרים האלה לא נעלם, הוא פשוט נשמר בשקט מאחורי חולצה רחבה, עוד סט בחדר הכושר או עוד בדיחה על עצמם.
השתיקה הזו היא לא כוח. היא עומס.
הגבר האמיתי, אם בכלל יש דבר כזה, הוא לא זה עם הקוביות. הוא זה שמרשה לעצמו להיות אנושי. אולי זו המהפכה הגברית האמיתית: לא עוד גבר שצריך כל הזמן להוכיח, אלא גבר שמרשה לעצמו פשוט להיות. וכשזה קורה, כולם מרוויחים. הגברים עצמם, שמרגישים שלמים יותר. בנות ובני הזוג שלהם, שחיים לצד מישהו שמבין את עצמו. הילדים, שגדלים על מודל אחר של גבריות. והחברה כולה, שעוברת מתחרות לחמלה.
ואם אתם מכירים גבר שהמאמר הזה מדבר עליו, שלחו לו. לפעמים כל מה שצריך זה לגלות שאתה לא היחיד.
ואם המחשבות על הגוף כבר כבדות מנשוא, אתם לא חייבים לעבור את זה לבד. בפורטל של ברייבלי תמצאו אנשי מקצוע שעובדים בגישת דימוי גוף חיובי ומלווים גם גברים בתהליך.
מקורות
- AlterNet, “Beef Cake Blues”: מחקר הבובות של ד"ר הריסון פופ
https://www.alternet.org/2000/07/beef_cake_blues - Mental Health Foundation, “Millions of men in the UK affected by body image issues” (2019)
https://www.mentalhealth.org.uk/about-us/news/millions-men-uk-affected-body-image-issues-mental-health-foundation-survey - Ganson et al., “Prevalence and correlates of muscle dysmorphia in a sample of boys and men in Canada and the United States”, Journal of Eating Disorders (2025)
https://doi.org/10.1186/s40337-025-01233-x - חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות, התשע"ב–2012, אתר הכנסת
https://fs.knesset.gov.il/18/law/18_lsr_301140.pdf - מעריב, "הקונגרס האמריקאי מתעניין ב'חוק הפוטושופ' הישראלי"
https://www.maariv.co.il/news/israel/Article-453448 - 10News, “Jonah Hill asks Instagram followers not to comment on his body”
https://www.10news.com/entertainment/jonah-hill-asks-instagram-followers-not-to-comment-on-his-body - Fox News, “Kumail Nanjiani admits he had feelings of ‘body dysmorphia’” (ראיון ל־Men’s Health)
https://www.foxnews.com/entertainment/kumail-nanjiani-shirtless-photo-body-dysmorphia - Yahoo, “Kumail Nanjiani says he now feels ‘very uncomfortable’ talking about his body” (ראיון ל־GQ)
https://news.yahoo.com/kumail-nanjiani-says-now-feels-201840046.html - South China Morning Post, “5 hottest male-led Calvin Klein campaigns ever”
https://www.scmp.com/magazines/style/fashion/celebrity-style/article/3248471/5-hottest-male-led-calvin-klein-campaigns-ever-bears-jeremy-allen-white-broke-internet-his-underwear - USA Today (via AOL), “‘The Bear’ is back… and so is our thirst for Jeremy Allen White”
https://www.aol.com/bear-back-thirst-jeremy-allen-130031048.html - Looper, “Why Jeremy Allen White looks so ripped in his steamy Calvin Klein commercial”
https://looper.com/1485077/calvin-klein-underwear-commercial-actor-jeremy-allen-white
תודה שקראתם,
באהבה רבה,
